פרק יג

היה כהן והבהמה בבית הקברות- עשה מול לא תעשה ועשה

הגמרא (בבא מציעא ל.) דנה בפטור של אנשים מסויימים במצבים מסויימים מהשבת אבידה ומביאה ברייתא:

"והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות...

כלומר, שאם היתה אבידה מונחת בבית הקברות, פטור כהן מלהשיבה כיוון שאסור לו להיכנס לבית הקברות ולהיטמא למתים.

הגמרא מבארת שפטור הכהן מלהשיב אבידה המונחת בבית הקברות אינו נלמד דווקא מהפסוק "והתעלמת", כדברי הברייתא, אלא משתי סיבות אפשריות אחרות:

כלל הוא בכמה מקומות בש"ס, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ואף כאן מצד אחד ישנה אמנם מצווה עשה של השבת אבידה, אך מצד שני קיים הלאו "לנפש לא יטמא", ומצוות העשה "קדושים תהיו". הגוברים על הלאו של השבת העבודה.

אין ממון דוחה איסור.

הרמב"ם (גזלה ואבידה יא יח) כותב את הטעם הראשון בסיבת הדין.

המגיד משנה, הרמב"ן והרשב"א מקשים על טעם זה- הדוגמאות הקלאסיות של מצוות עשה הדוחה מצוות לא תעשה^[213] הן כאשר בשעת קיום מצוות העשה "עוברים" על מצוות הלא תעשה. למשל, ברית מילה כשיש צרעת במקום הערלה^[214] או לבישת ציצית כשהבגד מפשתים והציצית מצמר^[215]. לעומת זאת כאן השבת האבידה מתרחשת רק לאחר שהכהן עובר על איסור ההיטמאות. מתוך כך גורסים הראשונים הנ"ל רק את הסיבה השניה.

בהסבר הטעם השני, ש"אין ממון דוחה איסור" מסביר הרמב"ן, שעשה הדוחה לא תעשה הוא רק עשה שמחייב באופן מוחלט, אך כאן, כיוון שאם בעל האבידה יאמר שאינו חפץ בהשבת אבידתו, יפטר הכהן מלהשיבה, הרי שזה אינו עשה מוחלט, ולכן הוא אינו דוחה איסור^[216].

הרמב"ם לפנינו כותב שכפי שלצורך השבת אבידה אין הכהן רשאי להיכנס לבית הקברות, כך אינו רשאי בשביל מצוות פריקה וטעינה. וכן פוסק בשו"ע (חו"מ רעב ב)

היה זקן או אדם מכובד ואינה לפי כבודו

הברייתא שהובאה לעיל ממשיכה ולומדת מהמילה "והתעלמת", שישנם עוד מצבים בהם פטורים מלהשיב אבידה:

...או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו.

לכך נאמר והתעלמת מהם

בהמשך מובאים דברי רבא שנותן כלל ומרחיב את הדין האמור באבידה גם לפריקה וטעינה:

כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען

עוד מובא בסוגיה מעשה בר' ישמעאל בר יוסי שפגש באדם אחד שהיה נושא משא על כתפו וקנה ממנו את כל סחורתו, בכדי שלא יצטרך לטעון עימו. הגמרא מציינת שר' ישמעאל עשה זאת לפנים משורת הדין כיוון שכחכם מכובד היה פטור ממלאכה שכזו.

הרמב"ם למד ממעשה זה שאמנם אדם מכובד פטור מלעסוק בפריקה וטעינה שאינה לפי מעמדו, אך אם עשה זאת לפנים משורת הדין הרי זה מכובד.

הרא"ש (סי' כא) חולק ואומר שחכם גדול אין לו לעסוק בפריקה וטעינה כיוון שמבזה הוא בזה את תורתו, וזו בדיוק הסיבה שר' ישמעאל קנה את משאו של האיש ולא טען איתו.

השו"ע (חו"מ רעב ג) פוסק כרמב"ם, והרמ"א מביא את דעת הרא"ש.

טעינה ופריקה מספר רב של פעמים, וליווי הבהמה

נאמר במשנה (לב.):

פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב שנאמר "עזב תעזב" (שמות כג)

כלומר, אם לאחר הטעינה שוב קרסה הבהמה תחתיה, יש מצווה לחזור ולפרוק את המשא, להעמידה על רגליה ולהטעינה שנית אפילו אם הדבר קרה כמה פעמים.

בגמרא (לג.) מובא קטע ברייתא:

ומדדה עמו עד פרסה

כלומר, יש ללכת עם הבהמה עד שיעור של פרסה (כארבעה קילומטרים)

רבה בר בר חנה מעיר שהדבר נעשה בשכר.

רש"י מסביר שההליכה עם הבהמה נעשית לאחר שהטעינה מחשש שמא יחזור המשא ויפול. כלומר, ההליכה היא השלמת פעולת הטעינה.

לתוספות (ד"ה "ונוטל") קשה על פירוש זה, שהרי אם הטעינה עצמה היא בשכר (עי' לקמן הלכה ז) מה חידוש יש בכך שההליכה שאחריה גם היא בשכר? לכן מפרשים התוספות שההליכה היא סעיף של מצוות פריקה, והחשש אינו שיפול המשא שטען על גבה, אלא שתיפול ותרבץ היא עצמה, ויזדקק בעל הבהמה לעזרה בפריקה^[217].

המדרש (מדרש תנאים לדברים פרק כב פסקה ד) קושר את שתי ההלכות (פריקה וטעינה כמה פעמים ודידוי אחר הבהמה) זו לזו:

הקם תקים אפילו מאה פעמים לפיכך צריך להדדה עמו עד פרסה אלא אם כן אמר לו בעל המשא איני צריך לך

הרמב"ם כתב כדברי מדרש זה, ומשמע מדברי המדרש ומדבריו כדברי התוספות, שההליכה היא מחשש שמא יהיה צורך לפרוק ולשוב ולטעון, עוד כותב הרמב"ם (הלכה ז בהמשך) שעל ההליכה מקבל אדם שכר מבעל הבהמה. השו"ע (שם ד) כותב את דברי הרמב"ם להלכה.

מאימתי מתחייב בפריקה וטעינה

בגמרא (שם לג.) מובאת ברייתא:

"כי תראה" יכול אפילו מרחוק תלמוד לומר "כי תפגע". אי "כי תפגע" יכול פגיעה ממש? תלמוד לומר "כי תראה"

ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה? שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס

כלומר, מצד אחד מהפסוק האמור בפריקה וטעינה (שמות כג ה) בו נאמר "כי תראה חמור שנאך..." משמע שכל ראיה שרואים אדם הזקוק לפריקה/טעינה מחייבת את הרואה להיחלץ לעזרתו. מצד שני נאמר פסוק אחד לפני כן בעניין השבת אבידה "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". מפסוק זה משמע שרק כאשר אבידה נמצאת ממש ליד המוצאהּ חלה חובת ההחזרה. הברייתא מניחה שניתן ללמוד את הפסוק האמור בהשבת אבידה גם לעניין פריקה וטעינה, ולכן מתרצת שישנו טווח ששיערו חכמים (כ-2/15 מיל שהם כמאה עד מאתיים מטרים), אשר אם הבהמה הרבוצה נמצאים מעבר לו, למרות שרואים אותה ויודעים על קיומה, אין מתחייבים בפריקה.

הרמב"ם והטור פוסקים כדברי הגמרא, והדברים נפסקו להלכה בשו"ע^[218] (שם ה).

ההבדל בין פריקה לבין טעינה

נאמר במשנה (לב.)

מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון

רבי שמעון אומר אף לטעון.

הגמרא מסבירה שאין כוונת תנא קמא שאין מצווה לטעון מחדש את הבהמה לאחר שנפרקה ממשאה, אלא שהפריקה נעשית בחינם בעוד הטעינה נעשית בשכר. לעומתו, דעת ר' שמעון היא ששוות הטעינה והפריקה זו לזו ושתיהן נעשות בחינם^[219].

הראשונים דנו בשאלה מה הכוונה "חינם" ומה הכוונה "בשכר". וניתן לחלקם לשתי סיעות-

הרא"ש, הטור והריטב"א פוסקים שחייב אדם לעזור בפריקה בחינם רק אם אין הוא עוזב בעבור זה את מלאכת. לכן, אם הוא עוזב מלאכה אחרת בכדי לפרוק, ומפסיד בכך כסף, הרי הוא רשאי לדרוש שכר על מעשהו או אף לקבוע תשלום כתנאי להגשת עזרה^[220], על פי המפורט בדין המשיב אבידה ומתבטל ממלאכתו לשם כך^[221]. לפי דבריהם, במקרה של טעינה יכול העוזר לדרוש שכר אפילו אם אינו מתבטל לשם כך ממלאכתו.

המאירי והר"ן (הובא בנימוק"י יז: מדפי הרי"ף) מסבירים אחרת. שניהם כותבים שחלה חובה על אדם להגיש עזרה לפריקה בחינם גמור, אפילו הוא מתבטל ממלאכתו וסופג הפסד בשל כך. אמנם, חלוקים הם המאירי והר"ן בטעם הדבר ובדין הטעינה- הר"ן כותב שטעינה היא ככל השבת אבידה והכוונה שהיא "בשכר" היא כאשר העוזר מתבטל ממלאכתו ויש לו הפסד מכך. יתרה ממנה הפריקה, שיש בה משום מצוות מניעת צער בע"ח, ולכן חובה לעשותה ללא תמורה אפילו כאשר על העוזר להיבטל ממלאכתו לשם כך. המאירי לעומתו כותב בדין הטעינה כרא"ש, שמותר לעוזר להתנות את עזרתו בשכר תמיד, אך בדין הפריקה כותב המאירי, שכיוון שמדובר בדבר מועט ביחס להשבת אבידה, חייבו חכמים אף את העוסק במלאכה להתבטל ממלאכתו ולהושיט עזרה בחינם.

מפשט לשון הרמב"ם קשה להכריע כאיזו מן הדעות הוא נוטה. השו"ע (חו"מ רעב ו) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה, ולא הוסיף בו ביאור. הרמ"א הוסיף, שהמצווה לפרוק בחינם היא דווקא עבור אדם הבטל ממלאכתו, שאינו מפסיד כלום, כשיטת הרא"ש והטור.

פריקה וטעינה לבד ועם הבעלים

נאמר במשנה (לב.):

הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו

אם היה זקן או חולה חייב

כלומר, אם יכול הבעלים להשתתף בפריקה ובטעינה ונמנע מלעשות זאת, אין חיוב על אדם אחר לפרוק ולטעון את בהמתו. אמנם, אם הבעלים אינו מסוגל לעזור בעצמו, מצווה עם כל אדם לפרוק ולטעון אפילו לבדו.

הרמב"ם פוסק כך להלכה ומוסיף, שהמוצא בהמת חברו רבוצה תחת משאה והבעלים אינו בסביבה, חייב לפורקה לבדו. הכסף משנה מסביר שהרמב"ם למד דבר זה מדין "זקן או חולה", כלומר, אם הבעלים אינם יכולים לעזור הרי הם כמי שאינם ויש חובה לפרוק לבד בין אם הבעלים נמצאים שם ובין אם לא.

השו"ע (שם ז) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

פריקה וטעינה בגוי

הגמרא (לב:) דנה בשאלה האם צער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן (עי' להלן). במסגרת הדיון מובאת ברייתא העוסקת בטעינה/פריקה של בהמת נוכרי:

בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל.

אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה

הגמרא מבארת שניתן להבין את הברייתא בשתי דרכים-

אם "צער בעלי חיים דאורייתא", כלומר, חלק ממצוות הפריקה הוא משום צער הבהמה, מובן מדוע גם לבהמת נכרי יש מצווה לסייע. אמנם, לפי דרך זו יש לפרש שהסיפא מדברת רק על טעינה, בה אין צער בעלי חיים, משום שאם מדובר גם על פריקה, והתורה חששה לצער הבהמה, הרי שאף משא של יין נסך יש לפרוק.

אם לעומת זה "צער בעלי חיים דרבנן", כלומר, התורה לא חששה לצער הבהמה, יש לפרש שכל הסברה לעזור לגוי היא רק "משום איבה", כלומר, כדי שלא ליצור שנאה מצד הגוי. לכן, במקרה שהמשא הוא של יין נסך, יכול היהודי להשתמט ולומר שאסור לו, על פי דתו, לפרוק משא שכזה, ואז איבה אינה נוצרת.

הגמרא דנה בברייתא נוספת-

בהמת נכרי ומשאוי ישראל- "וחדלת" [כלומר, אין אתה חייב במצווה].

בהמת ישראל ומשאוי נכרי- "עזב תעזב" [כלומר, חייב אתה לסייע לו].

על פי מסקנת הגמרא יש להבין ברייתא זו באופן הבא. ראשית, הברייתא מדברת על מצוות פריקה (כיוון שהפסוקים שהיא מצטטת אמורים במצווה זו). שנית, "בהמת נכרי" או "בהמת ישראל", הכוונה שבעל הבהמה מחמר אחריה. החידוש שבברייתא הוא שמטרת מצוות הפריקה היא עזרה לאדם המחמר אחר הבהמה ולא לבעל הסחורה, לכן הולכים על פי יהדותו של זה הראשון ולא של האחרון.

כמו כן, הגמרא מסכמת שהברייתא שנויה על פי השיטה ש"צער בעלי חיים דרבנן" (שיטתו של ר' יוסי הגלילי), ולכן אם המחמר אחר הבהמה הוא גוי, אין מצווה לסייע בפריקה, משום שאין עניין לעזור לבהמה עצמה.

הטור (חו"מ רעב) פוסק שצער בעלי חיים דאורייתא. לכן הוא מפרש שהברייתא הראשונה מדברת בטעינה, בה יש חובה לעזור לנוכרי משום איבה, אלא אם כן ניתן להתחמק מהדבר (כמו במקרה בו המטען הוא של יין נסך). בהתאמה, הטור פוסק שאין הלכה כברייתא השניה, אלא בפריקה של בהמת כותי חייבים תמיד, משום צער הבהמה.

הרמב"ם חולק על הטור, ופוסק כברייתא האחרונה

צער בעלי חיים

סוגיית הגמרא המרכזית בה נידונים דיני פריקה וטעינה (בבא מציעא לב:-לג.) עוסקת למעשה בשאלת צער בעלי חיים, האם הוא מדאורייתא או מדרבנן, כלומר, האם התורה חשה (למשל במצוות פריקה) לצער בעל החיים. למסקנת הסוגיה ברור שר' יוסי הגלילי סובר שצער בעלי חיים אינו מדאורייתא, אך בדעת חכמים החולקים עליו, לא הכריעה הגמרא האם דעתם שצער בעלי חיים מדאורייתא או מדרבנן. הפסיקה בשאלה זו משפיעה על פסיקת ההלכה בדיני פריקה וטעינה. חלק מהדברים נידונו על ידינו במקומם, ויוזכרו כאן כמה נקודות נוספות:

בגמרא מובא הדין שאם בעל הבהמה לא רוצה להשתתף בפריקת בהמתו שלו, פטורים מלפורקה (ראה לעיל הלכה ח). לכאורה מדין זה משמע שצער בעלי חיים מדרבנן, שהרי לו היה מדאורייתא, היה צריך לפרוק בכדי להקל מעל הבהמה, ללא קשר למעשיו של בעל הבהמה.

הגמרא מתרצת שהפוסק שצער בעלי חיים דאורייתא יכול לפרש שבמקרה זה אמנם פטור מלפרוק בחינם, אך משום צער הבהמה חייב לפרוק בשכר.

הטור פסק שצער בעלי חיים דאורייתא, ולמד מדברי הגמרא הנ"ל, שגם כאשר פטור ממצוות פריקה, למשל משום שבעל הבהמה מסרב לסייע בעצמו, עדיין חייב לפרוק בשכר.

לעומת זאת, מסתימת לשון הרמב"ם משמע שלדעתו פטור לגמרי^[222].

הרמ"א (רע"ב ט) פסק כדברי הטור, שבכל מקום בו נאמר שפטור לפרוק, עדיין חייב בפריקה בשכר משום צער הבהמה.

חמורים שרגליו של אחד מהם רעועות

נאמר בתוספתא (ב"ק ב י):

חמורים שרגליו של אחד מהם רעות אינן רשאין לעבור עליו.

נפל, רשאין לעבור עליו.

היה אחד מהן טעון ואחד רכוב [מעבירין את טעון מפני הרכוב, אחד טעון] ואחד ריקן מעבירין את הריקן מפני הטעון אחד רכוב ואחד ריקן מעבירין את הריקן מפני הרכוב היו שניהן טעונין שניהן רכובין שניהן ריקנין עושין פשרה ביניהן

וכן שתי ספינות שהיו באות זו כנגד זו אחת פרוקה ואחת טעונה מעבירין את הפרוקה מפני הטעונה שתיהם פרוקות ושתיהן טעונות עושות פשרה ביניהן

דברי התוספתא האלה מובאים בירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ה), ושם נאמר עליהם:

מהו 'רשאין לעבור עליו'? דרסין עלוי ועברין (=דורסים עליו ועוברים).

מדברי הירושלמי ומדברי הראב"ד לפנינו משמע שהם סוברים שמדובר במעבר צר בו יכול לעבור ברווח רק חמור אחד. לדבריו מדובר בכגון שבאותו מקום צר הולך חמור באיטיות, ומאחוריו חמורים מהירים יותר. לפי פירוש זה, התוספתא אוסרת על החמורים שמאחור לדחוק ולרמוס את החמור האיטי שלפניהם בכדי לעוקפו. לעומת זאת, אם נפל החמור הראשון וחסם את המעבר לגמרי, מותר לעבור עליו^[223].

הכסף משנה אינו מקבל את פירוש הראב"ד^[224] ומפרש באופן שונה. לדבריו מדובר בחבורת חמרים שהיו מהלכים ביחד, ואחד מהם הולך לאט מכולם, וכוונת התוספתא היא שאסור להם לזנוח אותו ולהמשיך בלעדיו בדרך, אלא אם כן נפל ורבץ, שאז אין להם לעצור בעבורו^[225], אלא ממשיכים בדרכם. הכסף משנה מפרש בדרך זו גם את דברי הרמב"ם^[226].

השו"ע (רעב יב) פוסק כלשון הרמב"ם, והסמ"ע מסביר את דבריו על פי פירושו בכסף משנה. הסמ"ע לומד מכאן עוד, שכאשר כמה אנשים נוסעים בכמה כלי רכב (עגלות בדוגמתו), ואחד מתעכב כדי לתקן דבר מה לזמן קצר, יש על האחרים להישאר עימו ולא יניחוהו יחידי.

קדימוּת במעבר צר

חלקה השני של התוספתא שצוטטה בדברינו על ההלכה הקודמת עוסק בקדימות במעבר צר.

נוסחה שונה במקצת של התוספתא מצוטטת בסוגיית הגמרא בסנהדרין (לב:):

"צדק צדק תרדף" אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד?

שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות.

וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה אם עלו שניהן שניהן נופלין, בזה אחר זה שניהן עולין.

הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה תידחה שאינה טעונה מפני טעונה, קרובה ושאינה קרובה תידחה קרובה מפני שאינה קרובה.

היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו

העיקרון בשני המקורות הוא אחד^[227]- קיימת עדיפות מעבר לספינה או לגמל עבורם קיצור הדרך חשוב יותר. למשל, שיהוי בדרך עבור בהמה טעונה קשה יותר מאשר עבור בהמה שאינה טעונה, ולכן הראשונה קודמת. כמו כן, כאשר אחת הבהמות קרובה יותר ליעודה^[228], השיהוי בדרך משמעותי יותר עבורה, ולכן היא קודמת.

במקרה בו קיימת סימטריה (שתיהן קרובות, או שתיהן טעונות וכו') לכאורה לא ניתן להכריע, ולכן עושים "פשרה ביניהן". במקור בסנהדרין נאמר גם שזה שעבר קודם משלם פיצוי מסויים לזה שעבר אחר כך (מה שלא נאמר בתוספתא).

ניתן להבין שמטרת הפיצוי היא בכדי שאף אחד לא ירוויח יותר מחברו, שהרי שניהם קרובים או טעונים באותה מידה, אולם הרמ"ה (שם ד"ה "תניא") פירש שמטרת התשלום להבחין למי יותר חשוב לעבור. כלומר, זה שמוכן לשלם לשני סכום יותר גבוה על זכות המעבר, הוא שעובר ראשון.

ברמב"ם ובשו"ע (רעב יג-יד) נפסק כפשט דברי הברייתות.

קדימות בפריקה וטעינה

הגמרא (בבא מציעא לב:) מנסה להוכיח שצער בעלי חיים מדרבנן מברייתא:

אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו

כלומר, אם צריך אדם לבחור בין עזרה לאוהבו בפריקה לבין עזרה בטעינה לשונאו, עליו לטעון תחילה עם השונא בכדי לכוף את יצרו הגורם לו לשנוא את חברו, וזאת למרות שמבחינת צער הבהמה והנזק שעלול להיגרם לבעליה הדחיפות של פריקה עם האוהב גדולה יותר.

הגמרא דוחה את נסיון ההוכחה, ומסבירה שאפילו אם צער בעלי חיים מדאורייתא, עדיין כפיית יצר הרע של שנאת חינם חשובה יותר ויש להקדים את השונא.

התוספות (לב: ד"ה "לכוף") מעירים, שמדובר בשונא שאסור לשונאו, ולא בשונא שמותר לשונאו מפני רשעו (עיין בהלכה הבאה) שהרי כלפי זה האחרון, הגם שיש מצווה לטעון עימו, אין חובה להקדימו על פני אחר, שכן אין שונאים אותו מצד היצר אלא מצד הדין.

התוספות במסכת פסחים (קיג:) מפרשים אחרת. לדבריהם אף בשונא שמצווה לשונאו, יש להקדים ולטעון עימו לפני שעוזרים לאוהב. התוספות מסבירים שכיוון שהאחד שונא את חבירו מצד הדין, שונא אף הוא בחזרה את שונאו, שלא כדין, ומתוך כך באים לידי שנאה על רקע אישי. לכן יש להקדים ולפרוק עם השונא, בכדי להבהיר שאין כלפיו טינה אישית, אלא רק מצד מעשיו.

הרמב"ם פוסק כדברי הברייתא והגמרא לגבי הקדמת השונא בכל אופן, ופוסק עוד שכאשר אין מדובר בשונא מול אוהב, יש להקדים את הפריקה משום צער בעלי חיים.

השו"ע (רעב י) כותב כדברי הרמב"ם, והרמ"א מוסיף את דברי התוספות. הב"ח (שם ס"ק י) חלק על הרמ"א וכתב כדברי התוספות בפסחים.

היחס לישראל עבריין, לאור מצוות פריקה וטעינה

סוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא, לאחר הבאת הברייתא שלעיל, ממשיכה ומנסה להוכיח שצער בעלי חיים מדרבנן מהברייתא הבאה:

שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי

הגמרא מבינה בתחילה, שכוונת הברייתא היא, שהשונא שנאמר בפסוק שמצווה לעזור לו, אינו שונא נכרי, אלא שונא מישראל. או במילים אחרות, שמצוות פריקה וטעינה אינה שייכת כשמדובר בעזרה לגוי. מכאן ניתן להבין שצער בעלי חיים אינו מהתורה, שכן אם טעם מצוות הפריקה הוא משום צער בעלי חיים, מה הבדל יש בין בעל חיים של גוי לבין זה של יהודי?

הגמרא דוחה הוכחה זו, ואומרת שכוונת הברייתא שונה בתכלית. הברייתא התכוונה שהשונא שיש להקדימו בטעינה על פני אוהב הזקוק לפריקה (בכדי לכוף את יצר הרע של שנאת חינם- עיין בהלכה הקודמת) הוא דווקא שונא מישראל ולא גוי, שכן בגוי אפילו לפי הדעה שצעב"ח דאורייתא אין מצוות טעינה.

הברייתא הנ"ל מובאת בהקשר שונה בסוגיית הגמרא בפסחים (קיג:). הגמרא שם מגנה את הרואה בחבירו דבר חטא והולך ומעיד על כך יחידי, שכן הוא מוציא בכך שם רע לחבירו מבלי שלעדותו יהיה תוקף קביל^[229]. הגמרא ממשיכה ומדברת ברואה את חבירו עובר עבירה-

אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר (=לרואה) לשנאתו (=את עובר העבירה) שנאמר "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו" (שמות כג). מאי שונא? אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה והכתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט) אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא? כולי עלמא נמי מיסני סני ליה! מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה.

רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר יראת ה' שְנֹאת רע (משלי ח)

פירוש, מכך שהשונא הנאמר במצוות פריקה וטעינה הוא שונא מישראל^[230] נלמד שיש אדם מישראל שמותר לשונאו^[231], ומכך שנאמר "שונאך" (בלשון שייכות ליחיד), נלמד שמדובר באדם שראהו חבירו ביחידות שחטא, ולכן לרואה ולו בלבד מותר לשונאו. רב נחמן בר יצחק מוסיף שאין מדובר רק בהיתר, אלא מצווה עליו לשונאו.

מכל מקום משמע, שהתורה ציוותה להושיט עזרה בפריקה וטעינה אפילו לאדם שמותר ואף מצווה לשונאו. הרמב"ם מסביר שמקורה של שניות זו ביחס לאדם שיש לשונאו, נובע מכך שעזרה לאותו רשע בטעינה יכולה להצילו ממוות, שאם לא יעזרוהו, יתעכב מפני החשש לממונו ויסתכן בסכנת הדרכים, והתורה חסה גם על חיי הרשעים מישראל. מדברי הרמב"ם משתמע שאין מצווה לעזור לרשע אלמלא הצלת החיים שבדבר.

בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר אחד עשר בעזרת שדי, ומנין פרקים של ספר זה שנים וששים: הלכות נזקי ממון ארבעה עשר פרקים, הלכות גניבה תשעה פרקים, הלכות גזלה ואבדה שמונה עשר פרקים, הלכות חובל ומזיק שמונה פרקים, הלכות רוצח ושמירת נפש שלשה עשר פרקים.